מה ההבדל בין חטא לטעות ומדוע חובה עלינו לטעות.
בשלושת הדתות היהודיות = יהדות, נצרות, ואיסלם, מופיע המושג חטא כמושג שמזכה בצורה כזו או אחרת בגיהינום. מיום לידתנו אנחנו חוטאים. מיום לידתנו אנחנו אשמים. על חטא אין כפרה. הוא נצחי. הוא כצלב על כתפינו. לכן אסור לנו לטעות. כל טעות שאנחנו עושים מוטמעת בתוך ההכרה החברתית/דתית/נורמטיבית שלנו כחטא שהתשובה האחת עליו היא הגיהינום.
רגשות האשם על החטאים שלנו הם כה כבדים, כה מייסרים שלרוב אנחנו נוטים להדחיק אותם ולהשקיע אותם עמוק עמוק בתוך רובדי אינסוף של כאב חבוי שמתנה אותנו בלא ידיעתנו ובלא שליטתנו, וזאת במקום לעשות את הדבר השפוי היחיד המתבקש - להפוך את החטא לטעות.
מה ההבדל בין חטא לטעות - זו השאלה הגורלית שתשנה את חיינו מהקצה אל הקצה. אם החטא הינו בלתי ניתן לכפרה ולכן מוביל לגיהינום (כך באמונתנו השקופה העמוקה ביותר) הרי הטעות הינה תמיד דבר הניתן לתיקון ולשינוי, כלומר לסליחה וכפרה, הן עצמית והן חיצונית. (כמובן לעיתים קרובות נדרש תהליך עמוק של הבנה והתרה על מנת להגיע לסליחה).
אולם פה עלינו להבין את המהות העמוקה ביותר של נוכחותנו כאן, בעולם הגשמי, קרי הפיסי, הרגשי, המנטאלי והרוחני. (את כל אלה אני משייך לעולם הגשמי)
מתוך ההבנה שאנו כאן על מנת ליצור שינוי וצמיחה, אני שואל אתכם מה הם הכלים המאפשרים לנו ליצור שינוי וצמיחה? האם חטא שאין עליו כפרה יכול ליצור שינוי וצמיחה? תשובתי המידית הינה -כמובן שלא! הרי הוא כבר התווה את דרכו - לגיהינום ואין כאן מקום לשינוי ולכן גם לא לצמיחה.
אז מה כן?
שני הכלים החשובים והמהותיים ביותר הינם -
ראשית, התורשה שלנו על כל מרכיביה, קרי, התורשה הפיסיולוגית (DNA, כרומוזומים וכו'), התורשה הרגשית - כל מערכות הרגש שירשנו הן מאמא והן מאבא מחד, וכל מערכות הרגש שהופעלו אצלנו על ידי האינטראקציה עם אמא ואבא מאידך. באותה קטגוריה נכנסת גם התורשה המנטאלית וגם התורשה הרוחנית.
הכלי השני בחשיבותו הינו הטעות. כן. הטעויות שאנו עושים במשך חיינו הינן הכלי השני בחשיבות לצמיחתנו רק לתורשה שלנו. כמה נפלא הדבר שכל מה שלימדונו להתרחק ממנו כמו מאש, הינו למעשה כלי רב חשיבות בצמיחתנו ובהשגת היעוד של חיינו.
אם נזכור טוב נגלה שמאז קטנותנו לימדו אותנו שאסור לטעות. כבר בגנון הגננת ציפי והעוזרות שלה טיפחו את "הטובים" הממושמעים, החמודים, והזניחו את התועים והטועים. בין אם היינו מ"הטובים", או מ"התועים" הדבר שלמדנו בכל העוצמה היה שאסור לטעות. אסור לתעות, אסור לא להיות בסדר, אסור להיות מחוץ לסקלה של הנורמטיבי, הקונפורמיסטי, הרדוד והלא מתנסה.
כל כך האמנו לגננת ציפי ולממשיכותיה וממשיכיה בבית הספר, בצבא או בכל מקום אחר שלו הקדשנו את ילדותנו, נערותינו ובחרותנו, שנמלאנו רגשות אשם עזים על כך שאנו לא עושים הכל נכון. הפכנו חוטאים.
האמת היא שהפכנו חוטאים עוד לפני כן. רק שכחנו. (כאילו שאת גן חטאותינו לא שכחנו).
שכחנו שכאשר ינקנו משדיה המזינות של אמא היה קורה מידי פעם ששפתותינו לפתו בחוזקה רבה מידי את פיטמתה של אמא. ושכחנו שאמא היתה יכולה לצעוק משהו כמו: " אי אתה מכאיב לי כל כך", כשמעיניה ניבט מבט מלא כאב. האם האמירה והמבט הללו חלפו להם בלא תגובה מצידנו? בלא שנחוש בהם? יכול להיות שלא הגבנו אז (ויכול להיות גם שפרצנו בבכי עז) בטוח מכל מקום, שהבנו שאנחנו אשמים בכאבה של אמא. הנה נוצרו להם רגשות אשמה קדומים כל כך. שוב נעשינו חוטאים.
שנים היתה אמא שלי מספרת לי ולאנשים שהתארחו אצלה, כמה הכאבתי לה כאשר הניקה אותי. כמה פצעים יצרתי סביב הפטמות שלה וכמה הקריבה את עצמה והמשיכה להניק אותי. מה המסקנה המתבקשת מליבו של פעוט כמוני? אני חוטא. אני פגעתי באמא שלי.
הדרך שלנו אל הצמיחה הינה דרך החולשות שלנו. דרך הטעויות שאנחנו עושים. סוד גדול הוא להפוך כל חטא לטעות. להתבונן עמוק אל תוכנו ולבחון את החטאים שחטאנו, להבין מה היה שם, ולהפוך את החטא לטעות. אז אפשר ללמוד. כי מטעויות, כמו שכבר אמרו חכמים רבים, לומדים. אפשר ללמוד, להתקדם, לצמוח.
אני קורא לך להתבונן את ההתבוננות הזו. לחקור לעומק את ההוויה שלך ולהביא את החטאים שלך אל פני השטח. להתמיר כל חטא וחטא לטעות. הרי עשינו כמיטב יכולתנו עם משאבי הנפש והיכולות שהיו לנו אז. טעינו. לעיתים טעויות איומות שעלו במחיר רב לנו ולאחרים. עדיין היו אלה טעויות ולא יותר. אני קורא לך למצוא את הטעות בתוך החטא ובמקום להפוך אותה לצלב על כתפיך, למצוא מה אפשר ללמוד ממנה.
אני קורא לך לשאול אותי איך, ואני קורא לך לשתף אותי בלימוד הזה.
אוהב
נדב
